החידה של וילסון
"אם כבר מדברים על תמיהות——" אמר מר וילסון, והניח מגזין על השולחן בחדר המסחרי של מלון הרכבת.
"מי דיבר על תמיהות?" שאל מר סטאבס.
"ובכן, אם לדייק, קראתי עליהן—זה פשוט עלה בדעתי שאולי אתם שלושתכם תתעניינו בעניין קטן שקשור אליי."
זה היה ערב חג המולד, וארבעת הסוכנים הנוסעים בילו את החג בגראסמינסטר. כנראה שכל אחד חשד שלאחרים אין בתים, ואולי כל אחד היה מודע לעובדה שהוא עצמו במצב הזה. בכל מקרה, הם נראו נינוחים לחלוטין, וכשהתיישבו סביב האח העליזה השיחה הפכה לכללית.
"מה הבעיה?" שאל מר פקהרסט.
"אין שום קושי בעניין, כשמבינים אותו נכון. זה ככה. לאיש בשם פארקר הייתה מכונת טיסה שיכולה לשאת שניים. הוא היה טיפוס הרפתקני—פזיז, הייתי קורא לו—והיו לו קצת צרות במציאת אדם שמוכן לסכן את חייו בטיסה איתו. עם זאת, דוד שלי חשב שהוא ינסה את זה, ובאחד הבקרים הוא התיישב במכונה והיא התחילה טוב. כשהם היו בערך אלף רגל למעלה, האחיין שלי לפתע——"
"היי, עצור, וילסון! מה האחיין שלך עשה שם? אמרת הדוד שלך," קטע מר סטאבס.
"אמרתי? ובכן, זה לא משנה. האחיין שלי פתאום פנה לפארקר ואמר שהמנוע לא פועל טוב, אז פארקר קרא לדוד שלי——"
"תשמע," התפרץ מר ווטרסון, "אנחנו מתבלבלים. זה היה הדוד שלך או האחיין שלך? תן לנו את זה בצורה כזו או אחרת."
"מה שאמרתי נכון לגמרי. פארקר קרא לדוד שלי לעשות משהו כזה או אחר, כשהאחיין שלי——"
"הנה אתה שוב, וילסון," קרא מר סטאבס; "פעם אחת ולתמיד, האם עלינו להבין שגם הדוד וגם האחיין שלך היו על המכונה?"
"בטח. חשבתי שהבהרתי את זה. איפה הייתי? ובכן, האחיין שלי צעק בחזרה לפארקר——"
"פיו! אני מצטער שאני קוטע אותך שוב, וילסון, אבל אנחנו לא יכולים להמשיך ככה. האם נכון שהמכונה יכולה לשאת רק שניים?"
"כמובן. אמרתי בהתחלה שהיא נושאת רק שניים."
"אז מה לעזאזל אתה מתכוון באומרו שהיו שלושה אנשים על הסיפון?" צעק מר סטאבס.
"מי אמר שהיו שלושה?"
"סיפרת לנו שפארקר, הדוד שלך והאחיין שלך עלו על מכונת הטיסה המבורכת הזו."
"זה נכון."
"והדבר הזה יכול לשאת רק שניים!"
"נכון שוב."
"וילסון, אני מכיר אותך מזה זמן מה כאדם ישר ואדם מתון," אמר מר סטאבס בחגיגיות. "אבל אני חושש שמאז שהתחלת את קו הסחורה החדש הזה עבדת קשה מדי."
"חצי דקה, סטאבס," התערב מר ווטרסון. "אני רואה בבירור איפה כולנו מעדנו. כמובן, וילסון, התכוונת שנבין שפארקר הוא או הדוד שלך או האחיין שלך. עכשיו נהיה בסדר אם רק תגיד לנו אם פארקר הוא הדוד או האחיין שלך."
"הוא לא קשור אליי בשום צורה."
שלושת הגברים נאנחו והסתכלו בדאגה זה על זה. מר סטאבס קם מכיסאו כדי להגיע לגפרורים, מר פקהרסט המשיך לכוון את שעונו, ומר ווטרסון הרים את הפוקר כדי לטפל באש. זה היה רגע מביך, כי בעונת הנדיבות אף אחד לא רצה לומר למר וילסון בדיוק מה היה בראשו.
"זה מוזר," אמר מר וילסון, באיטיות רבה, "וגם די עצוב, כמה עבי ראש חלק מהאנשים. אתם לא נראים כאילו אתם מבינים את העובדות. לא נראה שעלה בדעתו של אף אחד מכם שהדוד שלי והאחיין שלי הם אותו אדם."
"מה!" קראו כולם יחד.
"כן; דיוויד ג'ורג' לינקלייטר הוא הדוד שלי, והוא גם האחיין שלי. כתוצאה מכך, אני גם הדוד וגם האחיין שלו. מוזר, לא? אני אסביר איך זה קורה.
"מר וילסון הציג את המקרה בפשטות רבה עד ששלושת הגברים ראו איך זה יכול לקרות בלי שום נישואים בתוך הדרגות האסורות. אולי הקורא יכול לפתור את זה בעצמו.
מקורות: